זעקת כאב נוקבת

פורים באווירת תשעה באב בבית הכנסת ברחוב עלמא
השורשים שלי
אני יהודי פשוט מהונגריה. אני מעריך שמעולם לא שמעתם את השם שלי. באמת, אין בספר היוחסין שלי שמות של רבנים חשובים, דיינים או פרנסים. אבות אבותיי כולם התגוררו בעיירות ובכפרים קטנים באוברלנד ועבדו את ה’ בתמימות. למעשה, כל הסבים שלי הם ניצולי שואה. ארבעה רב-סבים שלי הי”ד נספו בהשמדה בשנת תש”ד.
אמנם לא זכיתי ללמוד בישיבות חשובות, אך כיום יש לי שתי חברותות. אני גם פעיל בקהילה שלנו בבודפשט, למדתי חזנות ואני משתדל להתפלל לפני העמוד בזמנים הנדרשים. זה עתה השקנו תלמוד תורה לילדים, אני גם עורך את הלוח שלנו עם מנהגי בית הכנסת של יהודי הונגריה. חברי הקהילה שלנו עושים כמיטב יכולתם לשמור על הכשרות, הגם שכדי להשיג בשר כשר עליהם לנסוע לווינה, הנמצאת במרחק כמאתיים וחמישים קילומטרים מבודפשט.
למה אני נשאר בהונגריה? ראשית, כי אני צריך לעזור להוריי הזקנים. ושנית, כי זה הבית שלי. כל השורשים שלי הם כאן, בארץ הגר. יש לי מסמכים המתעדים את ענפי משפחתנו עד למאתיים שנה אחורה. לשון הקודש אני מדבר במבטא מקומי, ובמקום יידיש אני מדבר קצת גרמנית. בשבילי ‘סול א קאקאש מאר’ איננו סתם שיר חסידי, הוא ניגון עם סיפור שגדלתי עליו מינקותי.
כשביקרתי בארץ הקודש וגם במדינות נוספות בהן יש ריכוזים של יהודים שומרי תורה ומצוות, לא הצלחתי למצוא יהודים ממוצא הונגרי שדבקים במנהגי אבותיהם. היו לי גם ביקורים ממושכים בהם שהיתי במשך כמה שנים חייתי במקומות שונים, אך לכל בית כנסת אליו הגעתי טרחתי להביא איתי סידור רדלהיים. אני פשוט לא רוצה להרגיש זר ונוכרי. רק בבודפשט הרגשתי תמיד בבית. שם באמת נמצא הבית שלי.